מאמרים

ורגע לפני שנגיע לימי החורבן, תחשבו גם עליהם בחתונה הבאה שתהיו בה. תחשבו רגע על החבר הרווק או האחיינית הרווקה. תסתכלו על מי שיושב אתכם בשולחן, תפתחו בשיחה, תספרו עליו או עליה. אולי יש להם מישהו להציע? אולי יש להם כיוון שעוד לא חשבנו עליו?

זה לא קל להיות הורים לילדים שעדיין מחפשים שעוד לא מצאו את הזוגיות, והם מסתובבים חסרים בעולם. שלא תמיד מוצאים את המקום שלהם בבית שקשה להם בשקט כשאף אחד לא נמצא וקשה להם להיות כשכל הנשואים מגיעים וקשה להם כשמתעניינים, וקשה להם כשמעירים, וקשה להם כשמתבדחים, וקשה להם - כי זה באמת קשה.

והיא כבר שנים עורכת דין מוצלחת, עושה חיל ועוזרת לאנשים בנבכי בתי המשפט, והוא שוב עלה בדרגה, וקבל עלייה במשכורת, אבל הלבד שלהם עדיין חסר, הזוגיות עוד לא הסתדרה. וזה לא בגלל שמשהו "לא בסדר" בהם. להפך – הם חכמים, טובים, עמוקים אבל השנים עוברות, והלב שלך כבר רוצה לראות אותם מאושרים.

כל הנופש מותאם לאחים הנשואים שלה, למשפחות עם ילדים קטנים, וזה רק מגדיל את הפער בינה לביניהם, רק מעצים את הבדידות שלה, גם בתוך הביחד המשפחתי.

ואולי הכי קל להגיד, תורידו את ההזמנות מהמקרר, יש כל כך הרבה דרכים לזכור את החתונות (יומן של גוגל, לוח שנה בבית), לא צריך להכאיב.ומצד שני, החתונות האלה הם כאן. הם חלק מהחיים. למרות שהאושר הגדול של משפחה אחת, הוא תזכורת לכאב למשפחה שעוד לא הגיעה לרגע.

והפעם אנחנו מציעים לכם מבקשי הזוגיות. להסתכל על המשפחות האלה (זה קצת יכול להכאיב, אנחנו יודעים) להסתכל על האבא אמא ושלושת הילדים. ואז לעצום עיניים ולהאמין שבקרוב בקרוב גם אצלכם!

ואיך פתאום הבעל שאני הכי אוהבת... שאני כל כך מעריכה איך הוא זוכר להביא לי כל שישי את הפרחים שאני אוהבת. וחותך לי לעבודה את הפירות הכי יפים שיש... הפך אתמול בלילה לזה שתמיד שוכח לסוגר אחריו את הארון (לפעמים הוא שוכח זה נכון, אבל שכחתי את הסדר שהוא עשה שם רגע לפני....) והוא תמיד זה שלא זוכר לזרוק את הזבל, וכל מיני ״תמידים״ כאלה, שחלק נכונים וחלקם לא, אבל כמה הם קטנים בתוך החיים עצמם.

כמה חשוב לדבר, לבכות, להישבר, לצעוק, לתקשר, לשיר. להשמיע את הקול שלנו. לדבר את הרצונות והצרכים והפחדים והשמחות שבנו. אבל כמה חשוב לפעמים גם לשתוק ביחד. לתת זמן לעכל, לחשוב, לשהות בביחד בלי להשמיע קול. כי שתיקה מאפשרת מקום.

זה דבר די מטורף הימים האלה בהם הקב"ה אומר לנו אני כאן. אני בשדה. רק תבואו. מין דלת שנפתחת ורק מחכה לנו שנכנס. והמדהים הוא שהדלת הזאת תמיד פתוחה. אבל הקב"ה מבין שאנחנו אנושיים. שאנחנו זקוקים לסימון של זמן, זקוקים לתאריך על הלוח. כי קשה להיות בתודעת תשובה תמידית. אז יש חודש, ואז עשרה ימים ויום אחד של שיא של כפרה. שיא של קירבה. שרק מחכים לנו שנגיע. ויועצים זוגיים מייעצים הרבה פעמים לא ללכת לישון בריב. גם אם היה ויכוח קשה ונוקב. לדבר ולהשלים רגע לפני שהלילה יורד.

ויש משהו באווירה של ערב יום הכיפורים שנותן הזדמנות להכניס יותר שכינה גם הביתה. הזדמנות לסליחה גם בין הבעל, האישה והילדים. הזדמנות לשחרור נדרים בתוך המשפחה, לשחרר מחויבויות מעיקות שתוקעות את הזוגיות ואת הבית. והזדמנות לברך אחד את השניה בטוב ובחיים.

בארץ שלנו זה מחבר בין הצורך להתאוורר אחרי הצבא, להתנתק, וגם להתרגל לזוגיות אישית ואינטימית. לביחד בלי משפחה מורחבת מסביב, בלי חברים ומחוייבויות, אלא רק אני - אתה - הנוף - והאתגרים. ואחרי שירות צבאי במדינה כמו שלנו, בוודאי שהצורך הנפשי לטבע ושקט - הוא מתבקש. והזוגות גם טורחים להדגיש, כי זאת הזדמנות שאחר-כך לא חוזרת. נכנסים לרצף של לימודים, עבודה וילדים, ובאמת קשה להתנתק ולצאת לכמה חודשים, באמצע החיים. אבל דווקא ההמצאה הזאת של לצאת לטבע, להתנתק מהיום-יום הרגיל והשואב, רגע אחרי החיבור הגדול, היא עתיקת שנים.

וכבר כמה פעמים קרה, שנסנו הביתה באמצע סעודת חג בשל טפטוף של גשם. וכמה פעמים קרה שעצרנו סעודת חול מועד בשל רוחות עזות שמעיפות כוסות ומפיות לתוך מרק רותח. ובכל זאת אנחנו בונים את סוכת הארעי הזאת שנה אחרי שנה, ובכל זאת אנחנו מתעטפים במעיל ויוצאים לסעודת חג, גם ברוח מקפיאה. וכמו בזוגיות טובה, כזאת שעובדת, נצמדים למסורות, מכבדים תורות עתיקות.