וקול דממה דקה ישמע
בכל חודש אלול תקענו בשופר. בכל חודש אלול חוץ מהיום האחרון של השנה.
חוץ מהרגע שלפני היום הגדול. היום בו אנחנו ממליכים את ה', הרגע לפני היום בו נפתחים ספרי חיים ומוות. ולכאורה זה כל כך מוזר.
דווקא ביום שלפני היום הגדול היינו צריכים להדר בתקיעה, להאריך בה, לצעוק אותה.
אבל דווקא ביום הזה דממה.
וחשבנו כמה עומק יש ברגע הזה של הדממה לפני היום הגדול. כמה עוצמות יש בשקט שלפני המאה תקיעות.
כמה כוח יש גם לשתיקה.
וחשבנו כמה זה נכון לעוד כל כך הרבה תחומי חיים.
כמה עוצמתי להבין שיש כוח בקול אבל יש גם כוח לדממה.
וחשבנו על זוגיות ועל ביחד. כמה חשוב לדבר, לבכות, להישבר, לצעוק, לתקשר, לשיר. להשמיע את הקול שלנו. לדבר את הרצונות והצרכים והפחדים והשמחות שבנו.
אבל כמה חשוב לפעמים גם לשתוק ביחד. לתת זמן לעכל, לחשוב, לשהות בביחד בלי להשמיע קול.
כי שתיקה מאפשרת מקום.
ויש כוח בלהחזיק את הגם וגם.
שנה טובה עם ישראל.
שנה בה יהיו לרצון אמרי פינו והגיון לבנו.
