מאמרים #תקווה

הקורונה כלאה אותנו בתוך קפסולת זמן לא פשוטה. כולם נמצאים ביחד באופן שיכול להלחיץ ולגרום למתחים. אסור לאבד תקווה, להתייאש ולהרים ידיים. צריך אמונה של שני בני הזוג ביכולת ובעוצמה של שניהם יחדיו כדי לפרוח.

עדיין מלחמת חרבות ברזל. עדיין מסוכן לנסוע כאן בכבישים. ועדיין כולנו חפצי חיים ושלום. מרבים באהבה. בין אישה לאישה. בין חברים. בין קולגות. בתוך המשפחה. וגם עם אלה החושבים אחרת מאיתנו.

כמה חשוב לדבר, לבכות, להישבר, לצעוק, לתקשר, לשיר. להשמיע את הקול שלנו. לדבר את הרצונות והצרכים והפחדים והשמחות שבנו. אבל כמה חשוב לפעמים גם לשתוק ביחד. לתת זמן לעכל, לחשוב, לשהות בביחד בלי להשמיע קול. כי שתיקה מאפשרת מקום.

זה דבר די מטורף הימים האלה בהם הקב"ה אומר לנו אני כאן. אני בשדה. רק תבואו. מין דלת שנפתחת ורק מחכה לנו שנכנס. והמדהים הוא שהדלת הזאת תמיד פתוחה. אבל הקב"ה מבין שאנחנו אנושיים. שאנחנו זקוקים לסימון של זמן, זקוקים לתאריך על הלוח. כי קשה להיות בתודעת תשובה תמידית. אז יש חודש, ואז עשרה ימים ויום אחד של שיא של כפרה. שיא של קירבה. שרק מחכים לנו שנגיע. ויועצים זוגיים מייעצים הרבה פעמים לא ללכת לישון בריב. גם אם היה ויכוח קשה ונוקב. לדבר ולהשלים רגע לפני שהלילה יורד.

ויש משהו באווירה של ערב יום הכיפורים שנותן הזדמנות להכניס יותר שכינה גם הביתה. הזדמנות לסליחה גם בין הבעל, האישה והילדים. הזדמנות לשחרור נדרים בתוך המשפחה, לשחרר מחויבויות מעיקות שתוקעות את הזוגיות ואת הבית. והזדמנות לברך אחד את השניה בטוב ובחיים.