מאמרים #חודש אלול

ואיך פתאום הבעל שאני הכי אוהבת... שאני כל כך מעריכה איך הוא זוכר להביא לי כל שישי את הפרחים שאני אוהבת. וחותך לי לעבודה את הפירות הכי יפים שיש... הפך אתמול בלילה לזה שתמיד שוכח לסוגר אחריו את הארון (לפעמים הוא שוכח זה נכון, אבל שכחתי את הסדר שהוא עשה שם רגע לפני....) והוא תמיד זה שלא זוכר לזרוק את הזבל, וכל מיני ״תמידים״ כאלה, שחלק נכונים וחלקם לא, אבל כמה הם קטנים בתוך החיים עצמם.

כמה חשוב לדבר, לבכות, להישבר, לצעוק, לתקשר, לשיר. להשמיע את הקול שלנו. לדבר את הרצונות והצרכים והפחדים והשמחות שבנו. אבל כמה חשוב לפעמים גם לשתוק ביחד. לתת זמן לעכל, לחשוב, לשהות בביחד בלי להשמיע קול. כי שתיקה מאפשרת מקום.

זה דבר די מטורף הימים האלה בהם הקב"ה אומר לנו אני כאן. אני בשדה. רק תבואו. מין דלת שנפתחת ורק מחכה לנו שנכנס. והמדהים הוא שהדלת הזאת תמיד פתוחה. אבל הקב"ה מבין שאנחנו אנושיים. שאנחנו זקוקים לסימון של זמן, זקוקים לתאריך על הלוח. כי קשה להיות בתודעת תשובה תמידית. אז יש חודש, ואז עשרה ימים ויום אחד של שיא של כפרה. שיא של קירבה. שרק מחכים לנו שנגיע. ויועצים זוגיים מייעצים הרבה פעמים לא ללכת לישון בריב. גם אם היה ויכוח קשה ונוקב. לדבר ולהשלים רגע לפני שהלילה יורד.

ויש משהו באווירה של ערב יום הכיפורים שנותן הזדמנות להכניס יותר שכינה גם הביתה. הזדמנות לסליחה גם בין הבעל, האישה והילדים. הזדמנות לשחרור נדרים בתוך המשפחה, לשחרר מחויבויות מעיקות שתוקעות את הזוגיות ואת הבית. והזדמנות לברך אחד את השניה בטוב ובחיים.