מאמרים

דווקא שם היה אפשר לראות מיהו גומל חסדים (שמשקה את אליעזר ואת עשרות הגמלים), ומיהו קטנוני ומתחשבן ומתקמצן (וגולל את הבאר באבן כבדה שרק יחד ניתן להסירה).מי חרוץ ומסור ודואג לעדרים, מי מאמין ובא אל רבונו של עולם בתחינות ובדיבורים, למי יש כוחות גוף עצומים, מי אמיץ ומגן על החלשים.

אנחנו פוגשים כאלה שביקשו כרגע לעצור הכל ולהמשיך להיפגש אחרי המלחמה, ואנחנו גם פוגשים כאלה שעד שהם יוצאים הם רוצים להתקדם, לעשות עוד צעד לקראת בניית בית בישראל, ועל הדרך לעבור את הימים של המלחמה בקשר, כשיש מישהי שמתעניינת, שדואגת, שגם לו יש למי לדאוג שם בבית, ועם מי להעביר שיחות בשעות ההמתנה הארוכות.

המיקום הראשוני של נר חנוכה הוא "על פתח ביתו מבחוץ". חנוכה מזמין אותנו להתמקד בפתח, להתבונן על היחס בין הפנים לחוץ, לשים לב לסף הבית, למקום המעבר, לחוש בביטחון שמעניק לנו הבית, לעומת הרוחות המנשבות בחוץ. אם יש לנו בית חזק, שלם ובטוח, זוגיות טובה יציבה ואוהבת, אפשר לצאת החוצה עם האור הזה ולעבור את הפתח החוצה.

מספרים על ג׳ימי קרטר נשיא ארצות הברית, שהשתתף בהדלקת נרות חגיגית יחד עם הרב שם טוב באחד מימי החנוכה. היה זה היום הרביעי לחג, והרב הדליק ארבעה נרות ושמש. תהה, ולפי המסורת אפילו התעצבן הנשיא על ההדלקה החלקית, ופקד על הרב להשלים את העבודה ולהדליק את החנוכיה כולה.

כשהייתי אמא צעירה, השקעתי זמן לא מבוטל כדי לנסות להיות אמא טובה. באותה עת קראתי את הספר של אדל פייבר ואליין מייזליש – 'איך לדבר כך שהילדים יקשיבו, ולהקשיב כך שהילדים ידברו', ובעקבות הקריאה ניסיתי ליישם תובנות רבות שעלו מן הספר. כך היה כשאחד מילדיי חזר הביתה מבית-הספר, ושיתף אותי בזה שלא כיף לו שם, שהוא משועמם, ושהוא לא רוצה ללכת שוב לבית-ספר אף פעם! בעוד שבעבר הייתי אומרת משהו כמו: "אין מה לעשות", "ברור שאתה הולך", והיה מתחיל ויכוח, הפעם ניסיתי ליישם את מה שכתוב בספר, ואמרתי לו: "אני מבינה שהיה לך יום קשה". והוא ענה לי: "ואני מבין שקראת את הספר שיש לך ליד המיטה..." 😊

ואולי מנסה ללמד אותנו יוסף שכדי לקום ולצעוד מתוך תקווה קדימה, צריך לדעת ״מאין באת״, לתת שם גם לרגעים השבורים והשוברים, ורק אז לתת מקום לעתיד, לתקווה ולטוב.

היא ממשיכה ומלווה אותו בינות לקני הסוף, מתייצבת מרחוק ומשגיחה. וכמה כוח יש באמונה שמביאה לידי מעשה. ביכולת שלנו להביא גאולה של ממש לעולם.

היא ממשיכה ומלווה אותו בינות לקני הסוף, מתייצבת מרחוק ומשגיחה. וכמה כוח יש באמונה שמביאה לידי מעשה. ביכולת שלנו להביא גאולה של ממש לעולם.

כמה נפלא הוא המדרש המתאר את המשכן כבית ואת השכינה כפוסעת המחפשת מקום להיות. כמה נפלא הוא המדרש שמחבר בין מקום לרצון לחיפוש לאהבה.

החיילים חוזרים הביתה אחרי תקופה ארוכה. הנשים מקבלות אותם אחרי זמן רב שהיו לבד. יש ציפיות, התרגשות, מתח, וגם לא מעט חששות. משום מה, מצפים שהבעל ישתלב תוך זמן קצר במקום שהיה לו לפני שיצא למלחמה, ושהאישה תדע לְפַנּוֹת לו בדיוק את אותו המקום שהיה לו באותם ימים. אבל כדאי לדעת, שאיננו כְּלֵי משחק, שאפשר להזיז ממקום למקום;

ואולי דווקא השנה אנחנו מרגישים יותר טוב את פורים של שושן הבירה. שמחים על הצלה של כאן ועכשיו אבל עדיין נתונים ביד צר בארץ נכריה, נתונים ביד שליט שיכור והפכפך שאולי כרגע בחר באסתר אבל מי יודע מה יהיה מחר או בעוד חודשיים, או שנתיים.

איך מרגישה משפחה של חטוף כשקוראת על אסתר שנלקחת אל המלך בניגוד לרצונה. איך מרגיש הלום קרב כששומע את התופים רועמים בעשרות ״ההמנים״ שבמגילה. ואיך מרגישה משפחה שכולה בברכת ה״שהחיינו״ שבתחילת הקריאה. ובכלל איך מרגיש עם ישראל ששוב קורא על הרצון להשמיד להרוג ולאבד את כולנו כעם.