מאמרים

כל אחד מאיתנו יכול להיזכר בחיוך שחייכנו, במילים שאמרנו, או במעשה שעשינו, והם התפרשו אצל בן הזוג בצורה שונה, ולעיתים אפילו הפוכה, ממה שתכננו או חשבנו. מילים או פעולות שכיוונו למטרה חיובית, עשויות להתקבל בצורה שלילית בצד השני, בהתאם למצב הרוח, לזמן, לתחושה ולנקודת המבט של בן הזוג באותו הרגע. ההקשר בו אנו אומרים את הדברים, וכמובן גם דרך הביטוי, חשובים לא פחות ממה שאנחנו אומרים.

נס חנוכה בכלל לא התחיל בנס. הוא התחיל במשפחה שלא הסכימה לקבל את רוע הגזירה. שמחתה והתנגדה ונלחמה כדי להחזיר אלוקים ואמונה לחיי היום יום. זה התחיל במשפחה שלא הסכימה לוותר על שבת וברית מילה, ולא הסכימה שבתם תיפול לידיו הטמאות של השר היווני המקומי. והם כמעט לא האמינו שהם באמת מסוגלים אבל פתאום הם ניצחו (מעטים מול רבים), ופתאום הצליחו לכבוש את ירושלים ולהגיע למקדש, ופתאום היתה להם הזדמנות להדליק שוב את המנורה, להאיר באור גדול את החושך של המלחמה.

​יש כאלה שיכירו אחד את השני בסניף, יהיו מד״שים ביחד, ישבו עד שעת לילה מאוחרת בשביל לצבוע לוח חופש לשלושים חניכים, יריבו על איזה פעילות להעביר רגע לפני תחילת החורף (הוא ירצה משחק חיי שרה, היא תרצה מסר עמוק וחורפי) ומתישהו הניצוץ יקרה. בהתחלה הם יסתירו, אבל בסוף זה יהפך להיות הסוד הכי גלוי שיש, והם ימצאו את עצמם מתחת לחופה.

בחיי היומיום שלנו, אנו נוטים להתבונן באירועים שונים מנקודת מבט אחת של הדברים, ולרוב זאת תהיה מהזווית המוכרת והידועה לנו. אך לכל מציאות, אירוע או החלטה יש כמעט תמיד נקודות מבט נוספות, שדרכן ניתן לבחון את הסיטואציה. הידיעה הזו מזמינה אותנו לעצור, לשאול שאלות ולהרחיב את נקודת המבט שלנו על המציאות.

ולכן דווקא השיעור שאנחנו מקבלים ממרים הקטנה, הופך פתאום משמעותי יותר ומלא בנחמה.מרים שמלמדת את אביה ואמה שהדרך לגאולה מתחילה בבית האישי של כל אחד מאיתנו. שבונה זוגיות איתנה, וממשיך להביא ילדים לעולם, למרות העתיד הקשה שמחכה להם.

וכמה אנחנו יכולים ללמוד מתהליך בניית אמון ואמונה מבורא עולם שהוציאנו ממצריים ביד רמה, וקרבנו לחופת סיני לקבל פני שכינה.

לא סתם רצו חז״ל לספר לנו שמתן תורה, בדיוק כמו חתונה, הוא רגע של התרוממות רוח, ושמחת לב גדולה, אבל הוא גם חיים שלמים של לשטוף את הכלים, לקום בלילה לתינוק בוכה, להביא פרחים לשבת ולוותר מי ראשון או ראשונה במקלחת.

כמה רגעים יפים של אהבה היו ביום ההוא. עם ישראל שמבקש ה׳, שמבקש ממשה שפעם אחת הם יזכו וישמעו קול אלוקים ממש, וכמה אהבה יש מצד הקב״ה שנענה להם ומתחיל בקולו שלו, וכמה אהבה יש גם ברגע בו הקב״ה מבין שזה גדול להם, ונותן את הזכות להמשך הדיבור למשה.

כי רגע אחרי החופה עם השלוש-מאות אורחים, שמלה מהממת, תזמורת (או די ג׳יי), ואלף תמונות לבחירה... מגיעים הכלים בכיור, והרצפה שמחכה לשטיפה, והפרחים של יום שישי, והלב בסוף כל הודעת וואטסאפ (ואם עוד לא התחלתם מומלץ).

אבל באותה מידה זה ברור שהמאמץ המשותף של בני ישראל במדבר שנרתמים יחד לבנות מקום לשכינה, הוא מחבר, ומגבש, ומרים את עם ישראל קומה.

ההבנה שאנחנו בני אדם, זקוקים לאיזה משהו מוחשי על האצבע בשביל להרגיש את מה שבלב.

הרי מי צריך תזכורת שהוא נשוי? מי צריך תזכורת ללב שאוהב? אבל אולי התזכורת היא דווקא ליום הזה שבו יד אוהבת ענדה את טבעת ללב מרקד. ליום הזה שעמדתם יחד תחת החופה. נרגשים. מתלהבים. כשהלב מתפקע מתוך ציפייה והתרגשות.