מאמרים #זוגיות

והפעם אנחנו מציעים לכם מבקשי הזוגיות. להסתכל על המשפחות האלה (זה קצת יכול להכאיב, אנחנו יודעים) להסתכל על האבא אמא ושלושת הילדים. ואז לעצום עיניים ולהאמין שבקרוב בקרוב גם אצלכם!

ואיך פתאום הבעל שאני הכי אוהבת... שאני כל כך מעריכה איך הוא זוכר להביא לי כל שישי את הפרחים שאני אוהבת. וחותך לי לעבודה את הפירות הכי יפים שיש... הפך אתמול בלילה לזה שתמיד שוכח לסוגר אחריו את הארון (לפעמים הוא שוכח זה נכון, אבל שכחתי את הסדר שהוא עשה שם רגע לפני....) והוא תמיד זה שלא זוכר לזרוק את הזבל, וכל מיני ״תמידים״ כאלה, שחלק נכונים וחלקם לא, אבל כמה הם קטנים בתוך החיים עצמם.

כמה חשוב לדבר, לבכות, להישבר, לצעוק, לתקשר, לשיר. להשמיע את הקול שלנו. לדבר את הרצונות והצרכים והפחדים והשמחות שבנו. אבל כמה חשוב לפעמים גם לשתוק ביחד. לתת זמן לעכל, לחשוב, לשהות בביחד בלי להשמיע קול. כי שתיקה מאפשרת מקום.

זה דבר די מטורף הימים האלה בהם הקב"ה אומר לנו אני כאן. אני בשדה. רק תבואו. מין דלת שנפתחת ורק מחכה לנו שנכנס. והמדהים הוא שהדלת הזאת תמיד פתוחה. אבל הקב"ה מבין שאנחנו אנושיים. שאנחנו זקוקים לסימון של זמן, זקוקים לתאריך על הלוח. כי קשה להיות בתודעת תשובה תמידית. אז יש חודש, ואז עשרה ימים ויום אחד של שיא של כפרה. שיא של קירבה. שרק מחכים לנו שנגיע. ויועצים זוגיים מייעצים הרבה פעמים לא ללכת לישון בריב. גם אם היה ויכוח קשה ונוקב. לדבר ולהשלים רגע לפני שהלילה יורד.

ויש משהו באווירה של ערב יום הכיפורים שנותן הזדמנות להכניס יותר שכינה גם הביתה. הזדמנות לסליחה גם בין הבעל, האישה והילדים. הזדמנות לשחרור נדרים בתוך המשפחה, לשחרר מחויבויות מעיקות שתוקעות את הזוגיות ואת הבית. והזדמנות לברך אחד את השניה בטוב ובחיים.

בארץ שלנו זה מחבר בין הצורך להתאוורר אחרי הצבא, להתנתק, וגם להתרגל לזוגיות אישית ואינטימית. לביחד בלי משפחה מורחבת מסביב, בלי חברים ומחוייבויות, אלא רק אני - אתה - הנוף - והאתגרים. ואחרי שירות צבאי במדינה כמו שלנו, בוודאי שהצורך הנפשי לטבע ושקט - הוא מתבקש. והזוגות גם טורחים להדגיש, כי זאת הזדמנות שאחר-כך לא חוזרת. נכנסים לרצף של לימודים, עבודה וילדים, ובאמת קשה להתנתק ולצאת לכמה חודשים, באמצע החיים. אבל דווקא ההמצאה הזאת של לצאת לטבע, להתנתק מהיום-יום הרגיל והשואב, רגע אחרי החיבור הגדול, היא עתיקת שנים.

וכבר כמה פעמים קרה, שנסנו הביתה באמצע סעודת חג בשל טפטוף של גשם. וכמה פעמים קרה שעצרנו סעודת חול מועד בשל רוחות עזות שמעיפות כוסות ומפיות לתוך מרק רותח. ובכל זאת אנחנו בונים את סוכת הארעי הזאת שנה אחרי שנה, ובכל זאת אנחנו מתעטפים במעיל ויוצאים לסעודת חג, גם ברוח מקפיאה. וכמו בזוגיות טובה, כזאת שעובדת, נצמדים למסורות, מכבדים תורות עתיקות.

ואחד התרגילים שאנחנו מייעצים לזוגות ברגעי משבר, הוא להיזכר בלמה הם ביחד, להיזכר מה הדבק הנסתר שגרם להם להתחבר. ופתאום יש איזה ניצוץ שמצליח להבקיע מבעד לכעס ולעלבון. פתאום חוזרים לאמונה, ולכיף המשותף ואפילו לאהבה.

מסיימים מעגל של חיים ומתחילים מחדש, אבל גבוה יותר. תנועת חיים אין סופית של התקדמות, של המשכיות. והלוואי והיינו מפנימים את זה לכל רבדי החיים שלנו. ספירלה מתמשכת ועולה.

התורה שבדרך כלל מקמצת במילים, ומשאירה אותנו עם שאלות רבות, בוחרת כאן להנכיח לנו את סיפור הכרת הטוב של העבד. את הרגע שבו הוא רוצה להעביר למשפחתה את הנתינה הגדולה שקיבל מרבקה, וכמה זה רוח הבית שאליו יביא אותה. סיפור שלם שמלמד אותנו לתת קול לחסדים שפוקדים אותנו. לתת להם מקום בחיק המשפחה. לספר גם את סיפור ההיכרות והשידוכים, לתת לזה מקום ותודה.