מאמרים #זוגיות

וכמה אנחנו יכולים ללמוד מתהליך בניית אמון ואמונה מבורא עולם שהוציאנו ממצריים ביד רמה, וקרבנו לחופת סיני לקבל פני שכינה.

לא סתם רצו חז״ל לספר לנו שמתן תורה, בדיוק כמו חתונה, הוא רגע של התרוממות רוח, ושמחת לב גדולה, אבל הוא גם חיים שלמים של לשטוף את הכלים, לקום בלילה לתינוק בוכה, להביא פרחים לשבת ולוותר מי ראשון או ראשונה במקלחת.

כמה רגעים יפים של אהבה היו ביום ההוא. עם ישראל שמבקש ה׳, שמבקש ממשה שפעם אחת הם יזכו וישמעו קול אלוקים ממש, וכמה אהבה יש מצד הקב״ה שנענה להם ומתחיל בקולו שלו, וכמה אהבה יש גם ברגע בו הקב״ה מבין שזה גדול להם, ונותן את הזכות להמשך הדיבור למשה.

כי רגע אחרי החופה עם השלוש-מאות אורחים, שמלה מהממת, תזמורת (או די ג׳יי), ואלף תמונות לבחירה... מגיעים הכלים בכיור, והרצפה שמחכה לשטיפה, והפרחים של יום שישי, והלב בסוף כל הודעת וואטסאפ (ואם עוד לא התחלתם מומלץ).

אבל באותה מידה זה ברור שהמאמץ המשותף של בני ישראל במדבר שנרתמים יחד לבנות מקום לשכינה, הוא מחבר, ומגבש, ומרים את עם ישראל קומה.

ההבנה שאנחנו בני אדם, זקוקים לאיזה משהו מוחשי על האצבע בשביל להרגיש את מה שבלב.

הרי מי צריך תזכורת שהוא נשוי? מי צריך תזכורת ללב שאוהב? אבל אולי התזכורת היא דווקא ליום הזה שבו יד אוהבת ענדה את טבעת ללב מרקד. ליום הזה שעמדתם יחד תחת החופה. נרגשים. מתלהבים. כשהלב מתפקע מתוך ציפייה והתרגשות.

פסח מתקרב. פרחים מלבלבים מבשרים את בוא האביב. שטיחים מאווררים במרפסות. קבוצות מסירה מפוצצות בחפצים שמועברים הלאה לכל דורש. ריח של נקיון באוויר. האווירה הזאת, שאמנם דורשת מאמץ ועמל, אבל מביאה גם תחושה של התחדשות.

אולי הם יזכו ובפסח הבא לא ינסו להתחמק מהדביקיות המשפחתית, לא יכאבו את הבדידות אל מול המשפחתיות של האחות שבדיוק ילדה, והאח הגדול שהביא אפיקומנים ארוזים לכל אחד מילדי המשפחה.

ושם, מאחורי הקלעים, יש מישהו שמכיר אותך באמת. ויודע לשאול את השאלות שצריך כדי להתאים לך בדיוק.

יש תקופות שבהן נדמה שהלב סגור. שהעולם ממשיך הלאה – ורק אני מחכה. מחכה שיקרה משהו. שיגיע מישהו.

אחד הפחדים הכי שקטים – והכי כואבים – הוא שזה שוב לא ילך. שניפתח, נרגיש, ננסה… ושוב נתאכזב. כי כבר חווינו שבר של לב, והרגשנו איך קשר מתפרק ואז ההגנה הכי טבעית היא לעצור להפסיק לנסות להגיד לא, אחרי לא, אחרי לא.