מאמרים #שיח

כוח הדיבור הוא הכוח שבו ניחן ונבדל האדם הראשון. כבני זוג וכהורים חובה עלינו להשתמש בכוחו של הדיבור על מנת לייצר שותפות אמיתית, ואווירה של הבנה, קבלה ונתינה בין בני הזוג, בני המשפחה, ומשם אף כל בני החברה.

דבר אחד יש שחובה על כל הזוג לעשות כדי לייצר חיים זוגיים מלאי הערכה, כנות ואהבה – לשתף, לשתף, ועוד פעם לשתף. שיח פתוח ושיתוף הדדי מכניסים את בן הזוג בצורה חיה ומשפיעה אל תוך עולמו של בן הזוג השני.

השיחה והענווה – שתיהן הינן עיקר ותורף החיבור בין אנשים בכלל, ובין בני זוג בפרט. אפשרות החיבור האמיתי בין אדם לחברו אינו יכול שלא לכלול את שני המרכיבים פשוטים אלה, מצד אחד, ומאידך, העמוקים והמורכבים כל כך.

כל זוג עובר בחייו הזוגיים משברים, אתגרים או קשיים. גדולת הצלחת הזוגיות היא לצלוח אותם יחדיו. ברוב רובם של המקרים, בכוחות שני בני הזוג תוך ניהול שיחה עמוקה וכנה, ובקשת האמת מתוך אהבה, להתמודד ואף להתעלות מהמשבר.

רבקה אמנו הינה שאלה אוניברסאלית שכל אדם שואל את עצמו במהלך חייו, "למה זה אנוכי?" לשם מה באתי לעולם? גם בזוגיות, זה טבעי ובריא לשאול את עצמו "למה זה אנחנו"? והעיקר, לעשות כמעשה רבקה ולדרוש, לחפש, תשובות.

התורה מתארת בצורה יפה ומפורטת את יחסי יתרו ומשה, דבר המלמד על יחסי בני אדם בכלל ויחסי חם-חתן וחמות-כלה בפרט. אם נדע כולנו, הדור המבוגר יותר והדור הצעיר, להקשיב ולכבד, אזי היחסים וקשרי המשפחה יהיו מלאי שמחה וקרבה.

העקשנות היא אחת התכונות הגרועות ביותר בזוגיות, ובכוחה להביא לחוסר תקשורת ולחוסר שיתוף; מדוע לנהל דו-שיח אם הצד השני תמיד צודק? דברים אלה יכולים לאתגר כל זוגיות. אמנם יש מקום לתכונת העקשנות, אבל בזוגיות מומלץ שלא נשתמש בה.

כשמישהו מקשיב לי, אני מרגישה שאני חשובה לו, אני חשה שמה שעובר עלי מעניין אותו, והוא רוצה לקחת חלק בתחושות וברגשות שלי. כשמישהו מקשיב לי, הקושי שהיה לי מתחלק לשניים, ואם זה היה רגש חיובי הוא מוכפל (כן, זה מין קסם שכזה...). כשמישהו מקשיב לי, אני מרגישה שמה שהכביד עלי, כבר מכביד פחות, והמשא שהרגשתי, נישא על ידי שניים. יחד עם זאת חשוב לציין, שלא פחות מלדעת להקשיב, חשוב גם לדעת לשתף. לספר את הסיפור שלי בצורה תמציתית, עם פרטים חשובים אבל לא להלאות. לעיתים הקושי של בן הזוג להקשיב נובע מעודף פרטים, או מהליכה סחור סחור.

ולכן חשוב שכולנו נזכור, דווקא בימים האלה, שהתנועה הזאת של יציאת מצרים, התזכורת התמידית הזאת לאיפה היינו ולאן התקדמנו היא תנועה שקוראת לנו להיות קשובים יותר, אכפתיים יותר, רגישים יותר.

קשר זוגי הוא הזדמנות מצוינת, מרגשת ומפתיעה לבדוק ולחקור את עולם הערכים של כל אחד מאיתנו. כשזוג הגיע אלי עם מחלוקת לגבי תדירות השיחה עם האימא של האישה, ביקשתי מכל אחד מבני הזוג להרחיב קצת על נקודת המבט שלו. האישה סיפרה שאימא שלה גרושה, ויש לה קשר מצוין איתה. היא אמרה, שהיא יודעת, כמה היה לה קשה כשהיא התחתנה (היא הייתה האחרונה במשפחה), והיא נשארה לבד בבית. היא יודעת, שהשיחה שלה חשובה לאימא, והיא נותנת לה תחושת חום, ביטחון ואהבה. כששאלתי אותה, אילו ערכים עומדים בבסיס ההתנהגות שלה, היא דיברה על כיבוד הורים, דאגה לאחר, עשיית טוב, ביטוי של אהבה.

אך לא פעם אני נתקלת בתופעה 'מוזרה'. זוגות מתוקים, שמחוץ לזוגיות שלהם עוסקים במקצועות שהם כל כולם גמילות חסד (ויש לא מעט מקצועות כאלה), או זוגות שכלפי חוץ הם זוגות תורמים ונותנים למשפחה ולקהילה. אבל, לעיתים, אותם האנשים משום מה, לא 'רואים' את בן הזוג שלהם. משום מה, הלב הטוב שלהם ממוקד בנתינה מחוץ לבית, אך בתוך הבית הם מתנהגים באופן שונה ולפעמים אף ממש הפוך.

ומה עובר בראש של הילדים שלנו? מה הם חושבים, כשהם פוגשים את 'האחת'? האם הם שלמים עם הבחירה שלהם? האם יש גם להם חששות וסימני שאלה? האם גם הם חושבים, כיצד היא תשתלב בבית? האם חשוב להם, מה אנחנו, ההורים, נחשוב עליה? האם הם דואגים שנעשה להם 'פאדיחות'? האם חשוב להם שהיא תמצא חן בעינינו? האם חשוב להם לקבל מאיתנו 'אישור'?