מאמרים #מפגש

בארץ שלנו זה מחבר בין הצורך להתאוורר אחרי הצבא, להתנתק, וגם להתרגל לזוגיות אישית ואינטימית. לביחד בלי משפחה מורחבת מסביב, בלי חברים ומחוייבויות, אלא רק אני - אתה - הנוף - והאתגרים. ואחרי שירות צבאי במדינה כמו שלנו, בוודאי שהצורך הנפשי לטבע ושקט - הוא מתבקש. והזוגות גם טורחים להדגיש, כי זאת הזדמנות שאחר-כך לא חוזרת. נכנסים לרצף של לימודים, עבודה וילדים, ובאמת קשה להתנתק ולצאת לכמה חודשים, באמצע החיים. אבל דווקא ההמצאה הזאת של לצאת לטבע, להתנתק מהיום-יום הרגיל והשואב, רגע אחרי החיבור הגדול, היא עתיקת שנים.

וכבר כמה פעמים קרה, שנסנו הביתה באמצע סעודת חג בשל טפטוף של גשם. וכמה פעמים קרה שעצרנו סעודת חול מועד בשל רוחות עזות שמעיפות כוסות ומפיות לתוך מרק רותח. ובכל זאת אנחנו בונים את סוכת הארעי הזאת שנה אחרי שנה, ובכל זאת אנחנו מתעטפים במעיל ויוצאים לסעודת חג, גם ברוח מקפיאה. וכמו בזוגיות טובה, כזאת שעובדת, נצמדים למסורות, מכבדים תורות עתיקות.

ואחד התרגילים שאנחנו מייעצים לזוגות ברגעי משבר, הוא להיזכר בלמה הם ביחד, להיזכר מה הדבק הנסתר שגרם להם להתחבר. ופתאום יש איזה ניצוץ שמצליח להבקיע מבעד לכעס ולעלבון. פתאום חוזרים לאמונה, ולכיף המשותף ואפילו לאהבה.

מסיימים מעגל של חיים ומתחילים מחדש, אבל גבוה יותר. תנועת חיים אין סופית של התקדמות, של המשכיות. והלוואי והיינו מפנימים את זה לכל רבדי החיים שלנו. ספירלה מתמשכת ועולה.

התורה שבדרך כלל מקמצת במילים, ומשאירה אותנו עם שאלות רבות, בוחרת כאן להנכיח לנו את סיפור הכרת הטוב של העבד. את הרגע שבו הוא רוצה להעביר למשפחתה את הנתינה הגדולה שקיבל מרבקה, וכמה זה רוח הבית שאליו יביא אותה. סיפור שלם שמלמד אותנו לתת קול לחסדים שפוקדים אותנו. לתת להם מקום בחיק המשפחה. לספר גם את סיפור ההיכרות והשידוכים, לתת לזה מקום ותודה.