אהבה בין איש לאשתו


אהבה בין איש לאשתו

הבדל ענק יש בין אושר של אדם בודד, לבין אושרו של אדם שהוא נשוי ובעל משפחה. האיש הבודד, למרות חופשיות תנועתו, והולך ממקום למקום לפי אַוַת נפשו, בכל זאת רגעי שמחה שלו מועטים. כי סוף כל סוף הוא גלמוד. אין לו שותף בחיים, אין לו עם מי לשתף רעיונותיו, הגיגיו, מצוקותיו, בעיותיו. גם אין לו פרטנר שירצה לייעץ לו, לדאוג לאינטרסים שלו.

ואפילו אם הוא מוצא אשה שמסכימה להיות אתו לכמה ימים, ואחר כך ייפרדו זה מזה, עדיין אין לו החויה, אין לו שותף אמתי שבאמת תאהב אותו, באמת תעשה למענו. אפשר שימצא בה חשק-מיני, אבל לא אהבת אמת, אהבת האישיות, אהבה איתנה ויציבה. 

וכאשר אדם מוצא את הבת-זוג שלו, והם מתחייבים זה לזה להקים בית, להיות קבועים זה לזה, מצא האדם אז מֵי מנוחות, עוגן בחיים. מוצא האדם אושר ומנוחה ושלוה. 

אבל מה יקרה כאשר לפעמים הם מתווכחים זה נגד זה? ולפעמים כועסים זה על זה? ולפעמים אפילו מצערים זה את זה? בזמנים אלו יש למצוא את נקודות השיתוף שביניהם,

ולהכיר שהבעיות הנ"ל היו אפיזודות חולפים ועוברים, מקרים ארעיים. הם במיעוט הזמן של חיי נישואיהם. צריכים לראות כל דבר בפרו-פורציה הנכונה. אל לנו לתת לרגשיות (אימוציות) לשלוט על השכל. ההגיון מלמד שהאדם המוצא אשה שלו מצא טוב. אבל הויכחים, והכעסים, הם באמת לא עמוקים ובסיסיים אלא על דברים טריוויאליים, באמת בלתי חשובים.

הבעיות נובעות מבעיות אִיגוֹ. שיצר הרע שבאדם מלמד אותו "אני אמלוך" ;"אני שליט" ;"אני קובע".

אבל על האיש וגם על האשה, לענות ליצר הרע, אם נלמד ענוה, נשיג אושר של שלוות חיים, של רוגע, של מנוחת הנפש. לא תמיד צריכים לְנַצֵחַ. צריכים לתת לצד השני את השקט שלו, ומרויחים בזה "שקט תעשייתי".

אבל מה לעשות כשיש גם ילדים שנולדו לבני הזוג? אם חלילה תעלה במחשבת האבא או האימא להתגרש, הרי מאמללים את הילדים! לא רק זה, אלא גם הם כאשר יגדלו ותגיע עת שאפשר להם להתחתן, יחששו ויפחדו מלהתחתן. יהססו מחמת פחד שמא גם הם ייתקלו בנישואין לא מוצלחים. ברור לי שכאשר אב נאמן, או אימא נאמנת, לוקחת בחשבון תוצאה אומללה זו, תמחוק על הסף כל מחשבה זדונית לפתוח בהליכי גירושין. הרי זה הוא אקט של הרס אושר הילדים, התמימים, החמודים, היקרים לנו עד מאד! להתגדל אצל אב חורג, או אימא חורגת, או לעבור מקום למקום כמשמורת, כמה זה הורס נפש הילד והילדה!

גם עלינו להתבונן בלקחי הפסיכולוגיה, המלמדים כי ברוב זוגות של נישואין שניים, אין האהבה בוערת, אין קשר נפשי, אין דבקות אמתית, כמו שהיה בזיווג ראשון. הזיווג הראשון היה בכל העוצמה, בכל הכריזמה, בכל חן נעורים, וכך כל איש ואשה התמזגו זה בזה, לא רק

באופן פיזי אלא גם באופן נפשי ורגשי. כיון שזה היה "הראשון" שלהם, לא השוו הפרטנר למישהו אחר, לא דימו "איך היה אז" אדרבה, אצל הזיווג השני כאשר הזמן חולף, זכרונו של אדם מזייף לו והוא זוכר רק הרגעים הטובים ומטשטש זכרון של הרגעים הקשים. ואז זכרונות העבר מקלקלים ומפריעים את ההווי של הזיווג השני.

לכן המסקנא המתבקשת מכל הנ"ל היא, שכל בן זוג יסלק ממחשבתו כל הרהור שכאילו אם ימצא בן זוג אחר, יצליח יותר. אין בדבר הגיון. כי ככל שהאדם מזדקן, האהבה שחייבת להיוצר אצל שני בני הזוג, אהבה זו קלושה ודהה. כי במרוצת הגיל, כל איש ואשה כבר קבועים באישיותם, פחות גמישים, פחות מוכנים לוותר לשני. ועל פי רוב, השותפות בין בני זיווג שני היא עסקית ופראקטית, ולא לבבית ורגשית, בכל טהרתה ויופיה, מה שהיה להם בזיווג הראשון.

ודאי יש יוצאים מן הכלל. אין להכחיש שיש הרבה מקרים שבזווג שני יש הצלחה, ברכה ואהבה. אבל אני מדבר מבחינת רוב מוחלט של המקרים. וכל מי שנמצא במצב נוכחי של זיווג ראשון צריך לשקול מימד הסטטיסטיקה, לפני ששוגה ליצור פתרון של פירוד. 

ידע האדם: "הבעיות הנוצרות בזוגיות, על פי רוב, אינו הפרטנר, אלא האיגו שלי עצמי"

יתן ה' ונחליט נכונה, לפני שמפרקים את החבילה. לא בקלות נהרוס משפחה.

הרב משה צוריאל