Des articles

פסח מתקרב. פרחים מלבלבים מבשרים את בוא האביב. שטיחים מאווררים במרפסות. קבוצות מסירה מפוצצות בחפצים שמועברים הלאה לכל דורש. ריח של נקיון באוויר. האווירה הזאת, שאמנם דורשת מאמץ ועמל, אבל מביאה גם תחושה של התחדשות.

אולי הם יזכו ובפסח הבא לא ינסו להתחמק מהדביקיות המשפחתית, לא יכאבו את הבדידות אל מול המשפחתיות של האחות שבדיוק ילדה, והאח הגדול שהביא אפיקומנים ארוזים לכל אחד מילדי המשפחה.

ושם, מאחורי הקלעים, יש מישהו שמכיר אותך באמת. ויודע לשאול את השאלות שצריך כדי להתאים לך בדיוק.

יש תקופות שבהן נדמה שהלב סגור. שהעולם ממשיך הלאה – ורק אני מחכה. מחכה שיקרה משהו. שיגיע מישהו.

אחד הפחדים הכי שקטים – והכי כואבים – הוא שזה שוב לא ילך. שניפתח, נרגיש, ננסה… ושוב נתאכזב. כי כבר חווינו שבר של לב, והרגשנו איך קשר מתפרק ואז ההגנה הכי טבעית היא לעצור להפסיק לנסות להגיד לא, אחרי לא, אחרי לא.

עדיין מלחמת חרבות ברזל. עדיין מסוכן לנסוע כאן בכבישים. ועדיין כולנו חפצי חיים ושלום. מרבים באהבה. בין אישה לאישה. בין חברים. בין קולגות. בתוך המשפחה. וגם עם אלה החושבים אחרת מאיתנו.

עדיין מלחמת חרבות ברזל. עדיין מסוכן לנסוע כאן בכבישים. ועדיין כולנו חפצי חיים ושלום. מרבים באהבה. בין אישה לאישה. בין חברים. בין קולגות. בתוך המשפחה. וגם עם אלה החושבים אחרת מאיתנו.

יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה כמה יופי יש ברצון של איש מישראל שכוונתו טהורה לפני אלוקים. כי שהרצון הוא אמיתי, כי כשהכוונה טובה ויש חיבור אז גם מצטרפת השכינה.

ולא קל להיות היום חלק מעם ישראל, אבל אולי הכי ״עתיד״ זה להיות חלק מעם ישראל. לדעת שאנחנו חלק מעם הנצח, ובטוח עוד יהיה כאן הרבה יותר טוב. ורוח אלוקים מרחפת, ושומרת עלינו ביד מלטפת.

אז חזלשו אותנו, וחזרנו לשיגרה. מלילות בלי שינה, ריצות מהירות למקלט באמצע הלילה, וחופש כפוי מהעבודה, אנחנו בשיגרה הרגילה (או כמעט רגילה, כי בכל זאת יש עזה, וחטופים, ובשורות קשות, ומילואים), אבל עדיין האיום המיידי שהקפיץ לנו את הדופק למאתיים, ואת כמות הדאגות לאלפיים, כרגע ברגיעה.

תסתכלו מסביב, תראו כמה מהחברים שלכם חזרו להורים לימים הטרופים האלה. יצאו בדאגה ביום שישי שלפני כמעט שבועיים, ארזו במהירות תיק לזמן בלתי ידוע, ויצאו. וזה לא תמיד קל לחזור להורים. לא עם כלב ושלושה ילדים, וגם לא כרווקה שעדיין מחפשת, וזקוקה לשקט שלה, וליום-יום בלי מבטים של ״מה יהיה״ או ״עד מתי תהיי לבד״....

בפרשת השבוע שקראנו, משה רבנו, המנהיג הגדול ביותר של עם ישראל בכל הזמנים, שהוציא אותנו ממצרים ודאג לנו כמו אמא שדואגת לילדיה, מועד לרגע ומכה בסלע במקום לדבר אליו. חז״ל מנסים להבין מה היה שם ברגע הזה. מה גורם למשה שמגן על ישראל שוב ושוב, לאבד משלוותו ולהיות לרגע מישהו אחר.