Articles

Each of us can recall a smile we smiled, a word we said, or an action we did, and it was interpreted by our partner differently, and sometimes even the opposite, than we planned or thought. Words or actions that were intended for a positive purpose may be received negatively by the other party, depending on the mood, time, feeling, and perspective of our partner at that moment. The context in which we say things, and of course the way we express them, are just as important as what we say.

The miracle of Hanukkah did not begin with a miracle at all. It began with a family that refused to accept the evil of the decree. It rejoiced and resisted and fought to bring G-d and faith back into everyday life. It began with a family that refused to give up Shabbat and circumcision, and did not agree that their daughter would fall into the impure hands of the local Greek minister. And they almost did not believe that they were truly capable, but suddenly they won (few against many), and suddenly they managed to conquer Jerusalem and reach the Temple, and suddenly they had the opportunity to light the menorah again, to illuminate the darkness of the war with great light.

Some will get to know each other at the branch, be part of the same group, stay up late at night to color a holiday calendar for thirty campers, compete over which activity to do just before the start of winter (he will want to play Sarah's Life, she will want a deep, wintery message) and someday the spark will happen. At first they will hide it, but in the end it will become the most open secret there is, and they will find themselves under the canopy.

In our daily lives, we tend to look at different events from one perspective, and this will usually be from the angle that is familiar to us. But for every reality, event, or decision, there are almost always additional perspectives through which we can examine the situation. This knowledge invites us to stop, ask questions, and expand our perspective on reality.

ולכן דווקא השיעור שאנחנו מקבלים ממרים הקטנה, הופך פתאום משמעותי יותר ומלא בנחמה.מרים שמלמדת את אביה ואמה שהדרך לגאולה מתחילה בבית האישי של כל אחד מאיתנו. שבונה זוגיות איתנה, וממשיך להביא ילדים לעולם, למרות העתיד הקשה שמחכה להם.

וכמה אנחנו יכולים ללמוד מתהליך בניית אמון ואמונה מבורא עולם שהוציאנו ממצריים ביד רמה, וקרבנו לחופת סיני לקבל פני שכינה.

לא סתם רצו חז״ל לספר לנו שמתן תורה, בדיוק כמו חתונה, הוא רגע של התרוממות רוח, ושמחת לב גדולה, אבל הוא גם חיים שלמים של לשטוף את הכלים, לקום בלילה לתינוק בוכה, להביא פרחים לשבת ולוותר מי ראשון או ראשונה במקלחת.

כמה רגעים יפים של אהבה היו ביום ההוא. עם ישראל שמבקש ה׳, שמבקש ממשה שפעם אחת הם יזכו וישמעו קול אלוקים ממש, וכמה אהבה יש מצד הקב״ה שנענה להם ומתחיל בקולו שלו, וכמה אהבה יש גם ברגע בו הקב״ה מבין שזה גדול להם, ונותן את הזכות להמשך הדיבור למשה.

כי רגע אחרי החופה עם השלוש-מאות אורחים, שמלה מהממת, תזמורת (או די ג׳יי), ואלף תמונות לבחירה... מגיעים הכלים בכיור, והרצפה שמחכה לשטיפה, והפרחים של יום שישי, והלב בסוף כל הודעת וואטסאפ (ואם עוד לא התחלתם מומלץ).

אבל באותה מידה זה ברור שהמאמץ המשותף של בני ישראל במדבר שנרתמים יחד לבנות מקום לשכינה, הוא מחבר, ומגבש, ומרים את עם ישראל קומה.

ההבנה שאנחנו בני אדם, זקוקים לאיזה משהו מוחשי על האצבע בשביל להרגיש את מה שבלב.

הרי מי צריך תזכורת שהוא נשוי? מי צריך תזכורת ללב שאוהב? אבל אולי התזכורת היא דווקא ליום הזה שבו יד אוהבת ענדה את טבעת ללב מרקד. ליום הזה שעמדתם יחד תחת החופה. נרגשים. מתלהבים. כשהלב מתפקע מתוך ציפייה והתרגשות.