Des articles #סליחה

C'est pourquoi le pardon est si important. Savoir que même si pendant une seconde nous avons perdu le chemin, et qu'au cours de la vie nous avons ignoré, refusé, divisé et blessé celui qui est en face de nous, nous déclarons ensemble que nous sommes humains. il est permis d'avoir tort. Qu'il est permis de s'égarer, pourtant cette complicité est importante pour nous et nous sommes prêts à recommencer et à nous accepter.

Il est également important de savoir se battre. Non, nous n'étions pas confus. Notre recommandation pour le couple est même de se battre un peu de temps en temps. Pourquoi se battre ? Parce que le garder dans l'estomac, se retenir, se taire, abandonner encore et encore au prix d'une colère qui se remplit, l'estomac explosant en un instant, est généralement la recette d'une explosion. Mieux vaut parler, partager, s'ouvrir. Oui, aussi pour se plaindre et se plaindre. Et si nécessaire, discutez et combattez également. Mais c’est une manière de partager avec votre partenaire ce qui vous tient à cœur, et c’est une manière de trouver ensemble un chemin plus correct. Une solution qui est meilleure pour vous deux. Et pourquoi se battre autrement ? Parce que se battre est une compétence importante. qu'il est vraiment important de l'apprendre et de le pratiquer. qu'il est important de l'expérimenter et de le faire correctement. D'une manière qui ne blesse pas, ne diminue pas et n'humilie ni ne punit. Et pourquoi se battre autrement ? Parce que la réconciliation après une dispute est un beau cadeau. Un moment de grâce où l'on peut à nouveau respirer ensemble, rêver ensemble, se réjouir ensemble. Et la réconciliation après une dispute peut amener la relation vers de nouveaux et meilleurs endroits. Ainsi, la façon de partager, de s’ouvrir, de se battre, puis de compléter et de construire un étage supérieur, c’est la façon d’aimer. #Désolé

​Donc Shira et Yoni (les noms ne sont pas réels) sont comme ça. Ils se sont rencontrés lors d'une manifestation il y a 13 ans. Ils se levèrent tous les deux et crièrent en agitant les mains avec enthousiasme, criant du fond du cœur, quand soudain leur cri mutuel resta suspendu dans l'air pendant un moment, leurs yeux se croisèrent et une demi-heure plus tard ils étaient déjà assis ensemble pour prendre un café. Là, ils ont découvert que c'était fou comme ils ne se sont pas rencontrés auparavant. Dans de nombreux endroits, leurs vies se chevauchaient. Ils étaient dans la même tribu à Bnei Akiva, des branches assez proches dans le même district, alors comment se fait-il qu'ils ne se soient rencontrés dans aucun camp ? Tous deux ont obtenu leur diplôme ensemble il y a 3 ans à l'Université d'Ariel. Et tous deux participent depuis longtemps aux manifestations de mardi.

ואיך פתאום הבעל שאני הכי אוהבת... שאני כל כך מעריכה איך הוא זוכר להביא לי כל שישי את הפרחים שאני אוהבת. וחותך לי לעבודה את הפירות הכי יפים שיש... הפך אתמול בלילה לזה שתמיד שוכח לסוגר אחריו את הארון (לפעמים הוא שוכח זה נכון, אבל שכחתי את הסדר שהוא עשה שם רגע לפני....) והוא תמיד זה שלא זוכר לזרוק את הזבל, וכל מיני ״תמידים״ כאלה, שחלק נכונים וחלקם לא, אבל כמה הם קטנים בתוך החיים עצמם.

זה דבר די מטורף הימים האלה בהם הקב"ה אומר לנו אני כאן. אני בשדה. רק תבואו. מין דלת שנפתחת ורק מחכה לנו שנכנס. והמדהים הוא שהדלת הזאת תמיד פתוחה. אבל הקב"ה מבין שאנחנו אנושיים. שאנחנו זקוקים לסימון של זמן, זקוקים לתאריך על הלוח. כי קשה להיות בתודעת תשובה תמידית. אז יש חודש, ואז עשרה ימים ויום אחד של שיא של כפרה. שיא של קירבה. שרק מחכים לנו שנגיע. ויועצים זוגיים מייעצים הרבה פעמים לא ללכת לישון בריב. גם אם היה ויכוח קשה ונוקב. לדבר ולהשלים רגע לפני שהלילה יורד.

ויש משהו באווירה של ערב יום הכיפורים שנותן הזדמנות להכניס יותר שכינה גם הביתה. הזדמנות לסליחה גם בין הבעל, האישה והילדים. הזדמנות לשחרור נדרים בתוך המשפחה, לשחרר מחויבויות מעיקות שתוקעות את הזוגיות ואת הבית. והזדמנות לברך אחד את השניה בטוב ובחיים.